200 תמר פויכטונגר בעצמם למצב נפשי קשה כתוצאה מהמצב של ילדם, והעדיפו להעביר את האחריות והטיפול למוסדות בקהילה . מקצתם הביעו משאלה למוֹת ילדם מתוך ייאוש ביחס לסיכויי ההחלמה, אך בד בבד נראו מבועתים מעצם המחשבה . בני זוג והורים של חולים פסיכוטיים היו שונים מעט בתגובותיהם : הם הבינו אופני התנהגות שונים כתקשורת לא ישירה ולא מילולית, וקראו אותם כסימנים המעידים על אפשרות למעשה אובדני . תלות מוגברת ותדירות עולה של יצירת קשר מצד החולים בימים שקדמו לניסיון, כמו גם תכיפות גוברת של ביקורים, ביטויים של חרדה או תחושת כאוס - כל אלו עוררו את חשדם של הקרובים ביחס להידרדרות במצבם הנפשי של החולים, ומתוך כך הסיקו הקרובים לגבי העלייה בסיכון לאובדנות . בקרב הקרובים המשמעותיים עלו תחושות של דאגה, פסימיות, התשה ותבוסתנות, שלעיתים לוו בבדידות ובתחושה שאין להם על מי לסמוך . אף על פי שאחדים מבני הזוג התלבטו לגבי פרידה, כולם הביעו נכונות להיות בקשר ולעזור לחולה . הורי החולים ראו זאת כחובתם לדאוג לילדם והשתדלו להיות זמינים וקרובים . אף על פי שלעתים ביטאו תחושות אשמה על הולדת ילד חולה, חרדה גדולה לחייו ותחושה של נטל...
אל הספר