304 ברצוני להציע במסה זו קריאה לעומתית לדבריו של מריון – קריאה מגדרית של פעולת האיסוף והאספנות והמשגתה מחדש כפרקטיקה פמיניסטית מעצימה . אני מציעה לראות באספנות אקט פמיניסטי, אסטרטגיה של אוצרוּת פרטית מסדר גבוה יותר . האספנות, משום שהיא מחויבת להשקעה רגשית ופיננסית כאחד, יוצרת מחויבות אתית של מי שרואָה עצמה שחקנית פעילה בשדה האמנות . אני מציעה לראות בה מאבק עיקש כנגד נטייתם האינטואיטיבית של אמנים ואמניות למַגדֵר את האספן כגבר . זוהי אספנות כקטגוריה מחשבתית שמכוננת מחדש את הסובייקטית לא כקונה אקראית או מזדמנת, אלא כמי שנטלה על עצמה הגדרה של מחויבות לשדה, אחריות של שחקנית בשדה . אם כן, מטרתי היא להציע קטגוריה נוספת בעשייה הפמיניסטית, קטגוריה שלטעמי אינה נחשבת דיה – איסוף, אספנות . אם מריון מנגיד בין האספנות הפרטית לזו הממסדית-מוזיאלית, ומצדד במוזיאלית, ברצוני להכניס למשוואה את המגדר כפרמטר מכריע ולשנות כך את השקילות הסימבולית הזו . ברי לנו כי הקריטריון המבחין שבו משתמש מריון הוא ההיגיון הקפיטליסטי-מרקסיסטי : הכסף הציבורי שבאמצעותו מנוהל ומתנהל המוזיאון עדיף לאין ערוך מכספו הפרטי של הקפיטל...
אל הספר