"מוזיאון בגלריה": הרהורים על תערוכתו של יובל יאירי

105 שעשרות שנות עבודה ומשאבים כספיים עצומים הושקעו בה, ניצב לו כיום המוזיאון במרכזה הסימבולי של ספֶרת התרבות העירונית, חולש בכוחו הממגנט והמהפנט על תודעתם של אלפי אמנים המשתוקקים ליצור אמנות / סחורה אשר בוא תבוא בשעריו הנכספים . בפרק על "האופי הפטישיסטי של הסחורה וסודו" כותב מרקס על פֶטיש הסחורה, על הייחוס הבלתי פוסק של משמעויות סמליות ורוחניות נרחבות לחפץ כלשהו, לכל חפץ, המופיע כסחורה בעולם הסחורות . תערוכתו של יאירי מנכיחה את מעמדו החדש, הפוסט-מודרני, של המוזיאון כסוּפר-מקום וכחפץ-על . לא עוד היצירות הן המאצילות עליו מהילתן, אלא הוא עצמו כיצירת האמנות האולטימטיבית שאין בלתה . ראו למשל את מוזיאון גוגנהיים בבילבאו או המוזיאון לתרבות אפריקה בפריז . רק לנוכח השינוי העכשווי בתפיסתנו את המוזיאון ניתן להבין את השיח הער שהתנהל סביב שיפוץ מוזיאון ישראל, שהרי אין הרחבת בנייני המוזיאון כסגירת מרפסת בבלוק מגורים ; הארכיטקטורה השקופה של הבנייה הופכת, כאשר מדובר במוזיאון, לספקטל חזותי עתיר משמעויות תרבותיות . יובל יאירי בוחר להתמקם באתר מורכב שבו מוצלבת המציאות הממשית המפרכת עם הגיון הסחורה מצד אח...  אל הספר