חוויית אסירות המחתרות בבית לחם, 1947-1939: היבטים מגדריים

נעמה טייטלבאום-קריא ויעל נהרי 236 יודע אתה, כאשר העבירו אותי לבית-לחם, נסעתי ברכבת 'בחברה-יפה-מאוד' . שבע ערביות [ . . . ] ועוד אחת קודרת, עם ילד קטן, בן שנה בערך . כאשר נעצרה הרכבת בתחנת לוד, ראיתי בעד החלון אישה וילד . הרגשתי באותו רגע מכאוב איום בלבי . יתכן שזו הייתה קנאה . על כל פנים, לו יכולתי רק לאחוז בידו הקטנה של הילד החמוד, אשר התרוצץ לו כה וכה על פני רחבת התחנה ! הבדואית הצעירה הבינה ללבי, היא הביטה על הילד ואמו ואחר עלי — ואמרה : 'ילדים, ילדים ! ' ועוד זוכרת אני, כאשר באה 96 עמדו כל הבנות בחלון והשקיפו עליה, כאלו הייתה חרותה לבקר את טובה אמה, יצור אגדי . יש מה שהוא מיוחד בהרגשה הזו בשעה 'שיושבים' ונתקלים לפתע ביצור 97 אנושי תמים וטהור, שדבר אין לו עם 'החוקים' אשר בדו בני האדם מלבם . הרגשת כאב הניתוק מילדיה היה שלב ראשון וכואב במיוחד בתהליך אובדן החירות ושינוי מעמדה של אם לאסירה וחלק מ'כאבי המאסר' שחוותה . 'כאבי המאסר' הוא מונח שטבע גרשם סייקס ( Sykes ) בהתייחסו לפגיעה באישיות האסיר ולאו דווקא בגופו . 98 הנסיעה מיפו לבית לחם והמפגש עם פעוטות שאינם ילדיה גרמו לרזיאל-נאור קושי ...  אל הספר
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב