על האהבה הכבושה או חמלה נטולת התנשאות

חמלה היא השתתפות בכאבו של הזולת ( לאו דווקא אדם ) . החמלה נוטה להטריד את מנוחתנו, לשבור את ליבנו ולהטות את שיפוטנו . אינני מבחין בין חמלה לבין רחמים . האם חמלה היא רגש ספונטני או ערך ? האם יש ערך שמבטא אותה ? ובכלל, כיצד יכול רגש, עמוק ככל שיהיה, להפוך לערך ? לכאורה, אדם שמונחה על ידי ערכים רק יופרע על ידי רגש ספונטני ומתפרץ כמו חמלה . ניסיון חיינו מלמדנו שלא אחת אנשים ומאורעות שעוררו בנו כאב היתלו בנו . שופטים מנוסים משתדלים לאזן את עוצמתה של החמלה בבואם לחרוץ דין, ולכן הם נדרשים לא ללכת שולל אחר מראה עיניהם ואחר תחושותיהם הספונטניות . גם בתורה אנו מוזהרים מפני הליכת שולל אחר ליבנו : "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם" ( במדבר טו, לט ) . ואומנם, קיימת באתיקה - ואדגיש את האתיקה הרפואית - תפיסה אשר מבקשת לצמצם את כוחה של החמלה . דווקא מפני שחמלה הכרחית לפרקטיקה רפואית, לעיתים אף יותר מן הידע הרפואי, חשוב להבין היטב את מקור התפיסה הזאת ומשמעותה . רגש החמלה הוא ספונטני וראשוני יותר מן החשיבה ומן ההבנה, ולכן הוא חיוני כדי שנאותת לעצמנו ...  אל הספר