125 בעיה שלא הטרידה כהוא זה את המשפחות שהיו מביאות צידניות מלאות כל טוב ואוכלות מול המסך הגדול ( זכור לי במיוחד הסרט 'דמעות של שתיקה', שבו לקראת ההפסקה הולך הגיבור בשדה גולגולות ענק בקמבודיה, קילומטרים של גולגולות, כשמאחורי - בשורה שלמה של כיסאות עץ חורקים - יושבת משפחה שלמה ונוגסת בעוף מטוגן, כשאם המשפחה מביטה בים הגולגולות הבלתי נגמר, מזילה דמעה ואומרת : "איזה דבר נורא, איזה דבר נורא, אבי רוצה עוד כנפיים ? " ) אבל בשבת אחת חורפית ונעימה מצאתי את הגאולה, בלי להתכוון אפילו : יצאתי לשוטט, והגעתי לגן החיות הקטנטן שבתוך הגן העירוני . תפסתי ספסל . הרגשתי טראגי עד שנמאס לי . ואז, משום מה, אמרתי לעצמי : "נגיד שאתה מת ? " ותוך שלוש דקות נזל ממני כל סיפור חיי המעיק, כל הבדידות והלא-בדידות, כל הרצון שיהיה משהו כזה או אחר, וכל מה שנשאר היה אנשים עוברים בעצלתיים, שבת בבוקר, לכאן ולכאן, ילדים רודפים אחרי בלונים, הורים משׂתרכים אחריהם, פלמינגו מחליף את הרגל עליה הוא עומד ( זה לא היה גן חיות עם דובים וקופים - פלמינגו אחד ושני צבים שאף פעם לא זזו ) , ואז זה בא : כמו סם שלוקח לו זמן להתניע, שלוש דקות ...
אל הספר