26 שקל וזהו . ניסיתי להסביר שזה משחק שעלה שלושים דולר, ומגוחך לגבות עליו כל כך הרבה מכס, אבל לך תתווכח עם פקידים . עד שפתאום הגיע משה דוד . הוא בא לשחרר מכולה של צעצועי פלסטיק מסין . המכס שלו היה מאה אלף שקל, או משהו באיזור . לקח לו רבע שעה, והוא הוריד את זה בחצי . ואז הוא ראה אותי . בחיוך גדול הוא הניח יד על כתפי, ושאל מה אני עושה שם . אמרתי לו . הוא אמר, תביא את הנייר שלך . נכנס לאיזה חדר . יצא אחרי דקה, והסכום המקורי היה מחוק בטוש, ומעליו סכום חדש : 70 שקל . אמרתי לו תודה, והוא ניפנף בידו בנדיבות . יצאנו, והתחיל לטפטף גשם . שאלתי אותו אם יש לו הרבה עניינים עם המכס, כי נראה שכולם מכירים אותו . לא, הוא אמר, זה רק פעם שנייה שאני כאן, אבל בפעם הראשונה באתי עם - וכאן נקב בשמו של אדם שאין דרך אלא להגדירו כסלבריטאי-פשע . "מה זה ? " אמר, והצביע על המשחק-ספר-קלפים-קוביות שהחזקתי . "משחק לבן שלי," אמרתי . "וואלה," אמר והביט במשחק . "אני מוכר כל חרא שילדים אוהבים . אבל כזה לא ראיתי . " "יש לך חנות צעצועים ? " שאלתי . "רשת, רשת," הוא אמר . "שלוש חנויות . מה זה, ילדים קונים את זה ? " 27 "לא בכמו...
אל הספר