גבול | מסגור לפתוח

312 הנה ימים באים • עידית שכנאי – רן האורווה [ . . . ] . הייתה באר : יצאת מהמזבלה, שלנו, מה שהיה המזבלה . הלכת לכיוון מה שהיום הבית קברות של מגדל העמק, ובאיזשהו שלב, לנו היה פשוט סימן שם, סימן, ממש תקענו שם בזנט חזק, עם סרטים וזה, וידענו שברגע שהגענו לבזנט, לקחנו מזרחה, מאה צעדים, נופלים על הבאר . זה באר עמוקה, הייתה איזה שניים וחצי מטר עומק, שאנחנו בנינו לה סולם חבלים, נכנסנו פנימה והשבענו שמה לא מעט ילדים . פעילויות כאלו התקיימו בעיקר בשעות הלילה . הנערים והנערות שרצו להתנסות בתחושה של סכנה בדקו את הגבולות וניסו להרחיב אותם במעט, אך לא באמת יצאו ממה שנתפס כתחומי הקיבוץ . בשעות היום טיילו באזורי הגבול הקרובים יותר אימהות עם ילדיהן — בקרבה לטבע אך עדיין בתחום המוגן של הקיבוץ . תחום הגבול, אם כן, היה גמיש, והוא התרחב ושינה את ממדיו, כפי שעולה מדברי יורם : הייתי הולך כאן לנחל מעלול, ושם עולה על הרכס, ומטייל על כל הרכס של . . . של תמרת, שלא הייתה כמובן אז . מטייל להנאתי שמה . . . מסתכל על הצמחייה, משקיף על העמק, משקיף לעמק שמעבר, ואז יורד דרך שמרון חזרה ומתקפל הביתה [ . . . ] וזהו, אז מה,...  אל הספר