א. בעלי הניקוד

145 פרק ו : מקורותיו של רבנו תם בתמיהה מחייבת להסביר כי העיט נמשל כאן לנחלה ולא למלכים כובשי הארץ . משמעות הפסוק בירמיהו לפי ר״ת היא : האם נחלתי היא כעיט צבוע שחיות השדה נאספות סביבו כדי לאכלו ? ( 2 ) ‘ונסו יָגוֹן ואנחה׳ ( ישעיהו לה, י ) [ סעיף 87 ] — במסגרת הדיון על המורפולוגיה של ‘יגון׳ אומר ר״ת : ‘כי יש יו״דין נשרשות כיתר האותיות, כמו מן יָסַד — “יְסוד״ ( שמות כט, יב ועוד ) , אשר לא תחסר יו״ד יָסַד . או וי״ו הנקראת במקום יו״ד, כמו יִוָּסֵד . וכן “יְסוֹר״ ( איוב מ, ב ) — “יִוָּסֵר״ ( משלי כט, יט ) ׳ . ביאור : יש שהיו״ד משמשת כאות שורש, כמו יו״ד שהיא פ״א פָּעַל — פעמים שהיא נשמרת בנטייה ופעמים שהיא מוחלפת בווי״ו עיצורית . ר״ת ממשיך ומעיר : ‘יש נוקדנים 27 דַוְקנים נוקדים “הרב עם שדי יִסּוֹר״ ( איוב מ, ב ) בחרק וסמך דגשה׳ . ר״ת מציין, בנוגע לדוגמה ‘יְסוֹר׳, כי לפניו גרסה נוספת המנוקדת על ידי אחרים באופן שונה — ‘יִסּוֹר׳ . 28 על פי דוגמה זו לא נשמרת היו״ד של הפָּעַל יָסַר . הנוסח בספרים שהיו לפני ר״ת היה שונה מנוסח המסורה, אך ר״ת הכיר את שני הנוסחים . כאן ה׳נוקדנים׳ הם מעתיקי ספרים הבקיא...  אל הספר