הפרק השני — המהדורה 17 באלה אחת דתו להיכנס . הקושי איננו בהכרעה לצד החיוב — מה ייכלל, אלא לצד השלילה — מה לא ייכלל . סכנתה של תפיסת מרובה מוחשית היא ביותר . מהו אפוא קנה המידה ? נראה שיש לקיים את ההבדל בין המסורה בכללותה והערות המסורה לפרטיהן מצד אחד ובין הכללות או ראשיתן של הכללות מצד אחר . ההבחנה בין אלה ברורה היא בדרך כלל, ולעתים קרובות עשויה היא להיעזר בַּלשון עצמה . חלק גדול מן הקונטרסים צורתם מעידה עליהם שכתובים הם בחריזה . אף אותם שאינם מחורזים יש בהם הכללות ברורות העושות אותם עצם מעצמם של קונטרסי המסורה . אבל אותם שבגדר הערות מסורה הם, הערות מניין והערות בניין, אינם בגדר הקונטרסים . אף אם נצטרפו הערות המסורה למעין הכללה של תיבה אחת, כגון הערות "כל קריה [ . . . ] בר מן [ . . . ] " וכגון הערות "כל לשון [ . . . ] בר מן [ . . . ] ", מגדר הערות מסורה לא יצאו ולכלל קונטרסים לא באו . יכול שיבוא אדם לידי ספק אשר לכללי תיבה אחת, כגון לשונות "את" ( קונטרס מא ) , "בן" ( קונטרס מב ) , "חרבות" ( קונטרס מה ) , "מרכבה" ( קונטרס מו ) וכיוצא באלה . במקום שיש חריזה אין פקפוק, שהחריזה מלמדת שמחֶז...
אל הספר