״פנים חדשות״ עיון ב״סיפור פשוט״

] 317 [ שונה, ופעם אחר פעם שב והבליט את התהום שאינה ניתנת לגישור בין העבר המפואר ובין עליבותו של ההווה, תהום המתמצה בדברי רבי זירא משמו של רבא בר זימונא : ״אם ראשונים בני מלאכים — אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים — אנו כחמורים״ ( שבת קיב ע״ב ) . לענייננו, די לנו אם נזכור את הפתיחה הבלתי נשכחת של ״שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו״ החוזרים בקירוב לשון גם בסופו של הסיפור : לפני שלושה ארבעה דורות שהיתה התורה חביבה על ישראל וכל תפארתו של אדם היא התורה, זכתה עירנו להמנות עם הערים המצויינות שבמדינה על ידי תלמידי חכמים שבה, שמשכו עליה חוט של חסד על ידי תורה שלמדו . [ . . . ] עתה נניח את הדברים שלא יחזרו עד לביאת הגואל, ונספר מקצת משהו שזקני עירנו רגילים לספר, על שני תלמידי חכמים גדולים שהיו בעירנו באותם הימים שהכל היו עושין את התורה 3 עיקר, שהיו יודעים שחדות ה׳ מעוזנו היא התורה . האוּמנם האמין עגנון שהעבר היה כה מפואר ? די לקרוא את הסיפור, אפילו בחטף, כדי להשתכנע כי הדיבור על עבר הרמוני, מושלם הוא דיבור שמן השפה ולחוץ, שאין בינו ובין המציאות הקשוחה והאכזרית המתוארת ב״שני תלמידי חכמים״ ולא כלום...  אל הספר