האֵם כדמות נוכחת־נפקדת בתמול שלשום

] 183 [ יצחק קומר משלה את עצמו כי בעוזבו את עיירת הולדתו הוא יֵלך בעקבות אברהם הנענה לקול פנימי הקורא לו לצאת למסע הגדול של חייו, והדברים מהדהדים בתוך המשפט הפותח של הרומן : ״כשאר אחינו אנשי גאולתנו בני העליה השניה הניח יצחק קומר את ארצו ואת מולדתו ואת עירו ועלה לארץ ישראל לבנות אותה מחורבנה ולהבנות ממנה״ ( עמ׳ 7 ) . אך דא עקא, שבעוד אברהם נוטש גם את בית אביו, כנאמר בבראשית יב א : ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם לֶךְלְךָמֵאַרְצְךָוּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָאֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ ״, יצחק קומר מסתפק בהפניית עורף לארצו, למולדתו ולעירו, אך איננו אוזר אומץ לנטוש את בית אביו . לצד היות מסעו של יצחק, דוגמת מסעו של אבי האומה, מסע למימוש אידיאלים גדולים, במקרה שלנו אידיאלים לאומיים ציוניים, כפי שכותב עגנון, זהו גם מסעו של צעיר העוזב את קן ההורים לקראת בניית קן משל עצמו עם בת זוג נבחרת, מעין מימוש הציווי העתיק ״עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁאֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹוְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹוְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד״ ( בראשית ב כד ) . אבל בעיני רוחו בניית הקן החדש איננה מהלך שגרתי, בָּנָלי, כשל שאר הבריות ...  אל הספר
עם עובד