10 | פ ר ק 1 25 מתאר את הדיונים בין התַּנאים כדיונים שנעשו על פי רוב פנים אל שונים . אלבק פנים, והתרחשו הן בסנהדרין, מקום מושבו של הנשיא, הן בבתי המדרשות הפרטיים או כאשר תַּנאים הלכו בדרך . שרביט מסביר כי מקצת חוקרי התלמוד וחכמי הלשון למדו מן האִמרה "שאדם חייב לומד כלשון רבו" ( עדויות א, ג ) שרבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, לא שלח ידו במאמרי התַּנאים אלא מסרם כלשונם, שהרי הוא מציין 26 דה-פריס באמרה זו שהתַּנאים עצמם הקפידו למסור את ההלכות בלשון רבותיהם . סבור כי טענתו של אלבק, שרבי יהודה הנשיא היה אך ורק מלקט ומסדר אך לא ערך שינויים בנוסח המשנה נובעת מנקודת מוצא ספרותית-היסטורית — מתוך המשנה, ולא מנקודת מוצא היסטורית ; לדעת דה-פריס, רבי יהודה הנשיא לא היה מלקט 27 ועורך בלבד, אלא ניסח את החומר ועיבד אותו . וראו דעה דומה אצל אפשטיין . בנדויד מתאר את שיטת הלימוד של התורה שבעל פה ואת אופן מסירתה לדורות . הוא טוען כי התיעוד שיש בתורה שבעל פה לשיחות ולוויכוחים, לשאלות ולתשובות ולכל מיני משא ומתן, הוא מדויק למדי לדברי הדוברים — "אם לא מלה במלה הרי 28 — ומשקף את העברית המדוברת בתקופתם, והוא "בבוא...
אל הספר