סיכום

106 פרק ראשון המצלמה ובסוג הכתיבה של הטראומה . בחשבון אחרון, משמעותם של הדגמים היא פוליטית : העוקד מזוהה עם ההגמוניה הישראלית, שומר על מרחק בטוח מנפגע הטראומה תוך כדי סימונו כשוליים, ומפגין תפיסה ראליסטית המכחישה את קיומו של הפצע הנפשי . מנגד, דגם הנעקד מזוהה עם נפגע תגובת הקרב, מביע ביקורת על ההגמוניה ומצביע על אחריותה כלפי שלוחיה . כן הוא מבטא במגוון של דרכי ייצוג חלופיות את הפצע הנפשי המדמם, מתוך תפיסה מודרנית המנסה ללכוד את ההתרחשות הנפשית, או מתוך תפיסה פוסט-מודרנית המבטאת נתק בין המסמן למסומן . אף שהדגמים שונים מאוד מנקודת המבט של שיח הטראומה, הם חולקים קו דמיון משותף — האסתטיקה שלהם מעידה על הפגן פוסט-טראומטי, שבו האירוע הטראומטי מן העבר מתפרץ ומפרק את הגבולות בינו ובין ההווה . הפגן זה מייצג את חוויית הטראומה הקולקטיבית של החברה האזרחית בישראל בשנות התשעים : מראשיתה של האנתפאדה הראשונה, דרך מלחמת המפרץ ועד פיגועי ההתאבדות ההמוניים שבחלקה המאוחר של האנתפאדה . סגנונם של הסרטים נגזר מאופייה ההשתהותי ( belated ) של הטראומה . אפשר לזהות את הסרטים כתסמינים פוסט-טראומטיים קולקטיביים של...  אל הספר