65 מבטים ראשונים על הלם קרב — 1988 - 1996 נוכל לעזור ברגע הזה [ . . . ] זו הייתה הסתערות שהרגשתי שאסור לעצור אותה [ . . . ] אז יש פצועים . כשמסתערים על יעד ויש פצועים, כדי לכבוש את היעד, אסור להתעכב, צריך להמשיך להסתער' . דבריו של שרון מעידים על טראומה הפורצת מן המרחב הבדיוני אל המרחב הממשי באופן של הפגן . הפעולות מבטאות את הרגשות המודחקים . 'העבר נחיה מחדש באופן בלתי נשלט, נדמה כאילו אין הבדל בינו לבין ההווה [ . . . ] המרחק בין כאן לשם, בין אז לעכשיו, קורס' ( שם ) . הדרמה הפנימית של שרון מתרחשת במלוא עוזה ומשבשת את המרחב המציאותי . דוגמה נוספת לטראומה שמבצבצת בעל כורחה מבעד לנרטיב הכפוי של גאולה היא הרצף שחותם את הסרט . בריאיון העוסק בתחושותיו בעקבות השלמת סרטו שרון אומר : 'הרגשתי שפשוט הדמעות זולגות – כמעט כמו עכשיו, כשאני מדבר אתך' ; אך על פניו של יואל לא זולגות דמעות . כשהוא אומר : 'אני מרגיש הזדככות פנימית ואיזושהי יכולת לצאת לדרך חדשה, ואולי לחזור להיות – אני מקווה – ככל אחד אחר', הוא הוגה את המילים 'אני מקווה' בהדגשה ניכרת בהשוואה לשאר המילים . ההדגשה מערערת לחלוטין את ההנחה כי ...
אל הספר