על הנסים ועל הטבע 234 מתיב רב ששת : רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר, ובא זאב וטרף, ובא ארי ודרס — אין אומרים : אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו ; אם יכול להציל — חייב, ואם לאו — פטור . ואמאי ? נימא ליה : אי הוית התם — הוה מקיים בי גם את הארי גם ( את ) הדוב הכה עבדך ! לפי המקור שמצטט רב ששת, החיוב הממוני נקבע לפי אומדן המציאות הנורמלית והשכיחה — אם רועה מצוי היה יכול להציל את העדר מהטורף בסיטואציה מעין זו או לא — ואין נוקטים עמדה מחמירה כלפי הרועה וטוענים שאולי היה בעל העדר זוכה להתרחשותו של אירוע חריג, היינו שהרועה היה מצליח להתגבר על החיות הטורפות . זה בניגוד לעיקרון שעולה מדבריו של שמואל . ממשיך התלמוד לתרץ בשמו של שמואל : משום דאמר ליה : אי הוית חזית לאיתרחושי לך ניסא — הוה איתרחיש לך ניסא כרבי חנינא בן דוסא, דמתיין עיזי דובי בקרנייהו . כלומר מקרה הרועה שונה ממקרהו של השדה החכור, משום שבמקרה של הרועה, אפשר לטעון כלפי בעל העדר שאם אכן היה ראוי שיתרחש אירוע חריג לטובתו, אזי היה אירוע כזה יכול להתרחש גם מבלי מעורבותו ונוכחותו של הרועה כלל, כפי שהתרחש במקרה 19 לעומת של העדר של ר...
אל הספר