היום אני תושב תל-אביב . אני מתבונן בפליאה בהתפתחותה של העיר ובהתהוותו ושל המטרופולין הישראלי הראשון : מה שאפשר היה לראות ( גם מתוך השקפתנו כאנשי ההתיישבות העובדת ( כאחד החלומות החזיוניים של נביאי התקומה הלאומית, מתרחש לנגד עינינו בקצב ובממדים העוברים בהרבה כל תחזית . וככל שהעיר, שהעשירה את דמיוננו כ״העיר העברית הראשונה״, מאבדת את הפרובינציאליות המשפחתית ואת קנה-המידה הידידותי של מייסדיה, עולות באופן מדאיג בעיות וסכנות ה״מֶגָלופוליס״ : צפיפות אוכלוסין, ספקולציה נדל״נית חריפה, השלכותיה על איכות הסביבה ; הפער החברתי המתרחב והתחבורה שלא מדביקה את צורכי התושבים . ויטוריו קורינלדי בדירתו, רוכן על שרטוט הצעה למרכז ספורט באריאל, 1996 108 אדריכל בקיבוץ – ויטוריו קורינלדי אני מסתכל בתופעה ברגשות מעורבים : מצד אחד, התפעלות ומידה של גאווה וסיפוק, נוכח הגשמתו של אחד הסממנים הרלוונטיים ביותר של הזהות הלאומית – יישות אורבנית חיה ותוססת שבה אפילו החסרונות נמדדים באספקלריה של האוטונומיה המדינית המתחדשת ; מצד שני, התחושה כי אורבניזציה זו המתרחשת לא רק בתל- אביב, אלא בכל הארץ – באה על חשבון ערכים, שהיו ב...
אל הספר