פרק 3: על חומר וצבע

236 | השפה החזותית להתכחש לקיומן, מכיוון שנתקבלו על ידי הציבור ונטבעו עמוק מדי, גם אם לפעמים בלי שהדובר מודע להן . המילה ׳חומר׳, שלרוב מכוונת לכל דבר שיש לו מסה ותופס נפח במרחב, מופיעה במקרא, ומתפרשת כסוג של אדמה שצבעה אדום ( בערבית ׳חמרה׳ ) , ששימשה לייצור כלים ולבנים, מיובשים בשמש . לעתים הכוונה רק ל״חימר״ ( אספלט – טיט ) ששימש בנהריים, הן לבידוד בניינים וסוכות, בפני לחות, הן כדלק לשרפת אותם הכלים והלבנים . לעתים הכוונה, שוב במקרא, לצבע אדום בלבד, כמו בערבית ( מכאן גם השם ׳אלהמברה׳ או ׳אל-חמרה׳, שניתן לארמון השליטים המוסלמיים, בגראנדה, ספרד, שצבעו, כמובן, אדום ) . יתרה מזאת, יש הסבורים שהמושג ׳בן אדם׳ אף הוא נגזר מה׳אדמה׳ או מעפר אדום, שממנו ברא אלוהים את האדם . פירוש זה מתבסס על הפסוק ״אנחנו החומר ואתה יוצרנו״ ( ישעיה סד, ז ) . מכאן, כנראה, גם הביטוי ״כחומר ביד היוצר״ . כדי לבדוק את היחס הרגשי מבחינה חזותית, נוח יהיה למיינו על פי כמה מאפיינים : מצבי צבירה ( מוצק, נוזל וכו׳ ) ; תכונות מיוחדות ( שקוף, משקף וכו׳ ) ; תגובות רגשיות שהם שילוב ( רוח וחומר ) ; ולבסוף, כמעט בנפרד, תופעת האור...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת אריאל בשומרון, אריאל