לאתגר של ראשית שנות השמונים היה מאפיין מיוחד, שונה מזה שהוצב בפני אש"פ באמצע העשור הקודם . אחרי מלחמת לבנון מצא ערפאת את עצמו נאלץ להילחם בסכנה הירדנית בדרך של קבלת תנאיו של המלך חוסין . לאש"פ לא היה כל מאחז אחר להיתלות בו : סלריה פעלה לסירוס של עצמאותו ושל חופש התימרון המדיני שלו . לו נצמד לקוטב הסורי היה נדחק, יחד עמה, אל מחוץ לתמונה, כאשר ארה''ב נותנת חסותה להסדר שלא שותפים לו אש''פ, סוריה ובריה''מ; מצרים, אשר בעצמה הגיעה להסדר עם ישראל בחסות ארה"ב, בלא אש"פ, ועל חשבונו, לא היתה בסיס מתאים למאבק נגד ירדן, המבקשת ללכת בדרך דומה : נאדע 77 / ד,נ 7יז / נבר לא ישב מימשל שהעלה את אש"פ על ראש שמחתו; שאר הגורמים הערניים היו חסרים את המשקל הסגולי למאבק בליגה הזו, ואפילו נדיה"ט, לא היתה מסוגלת להושיע את ערפאת מפני הסכם ישראליירדניאמריקני יותר מאשר הצילה אותו מפני הגירסה המצרית של סכנה זו . ערפאת נאלץ איפוא, כדי לתת למלך עצמו מוטיבציה להכלילו בהסדר, להבטיח את עצמו מפני הסדר שיגבש חוסין בלעדיו . מחירה של מוטיבציה כזו היה החלשה נוספת בעמדת אש"פ ושיעבוד חמור יותר לאויבו ההאשמי . ערפאת נאלץ לב...
אל הספר