היה סיכוי לקבל מנדט כזה בתנאים שדרשו אפילו שוחרי הפשרה בישראל, והן משום שהאחרונים איבדו את השלטון בישראל, במאי 1977 . ירדן היתה חייבת, אם כן, להמתין לשינוי הנסיבות . המתנה זו לא נועדה לעבור באפםמעש . בהנחה שלא ניתן להשיג את הגדה במאבק ישיר עם אש"פ ובהסדר עם ישראל, היתה ירדן חייבת להתמקד בזירה היחידה שבה היתה יכולה לפעול . זירה זו המערכת הבינערבית היתה מתמיד קריטית למעמדה של ירדן ולסיכוייה לשלוט בגדה . בדרך כלל היתה זו הזירה הנוחה פחות והמסוכנת למשטר ההאשמי . באמצע שנות השבעים נפתחו דווקא בתחום זה אפשרויות חדשות . בעניין זה ראוי להרחיב ולפרט, כיוון שירדן הפכה את כושר חתימתן שלה בזירה זו לאחד המכשירים העיקריים של מדיניותה, מאז ועד עצם הימים האלה . כרטיס הכניסה של ירדן למעמד נוח בזירה הבינערבית היה, פראדוקסאלית, דווקא בשלונה באותה זירה עצמה החלטות רבאט . יותר מן הכישלון עצמו, היתה זו ההודאה' בכישלון, קבלת הדין, לפחות לכאורה ולזמןמה, של ההחלטות והעמדת הפנים של מי שהשלים עם תוצאותיהן ומוכן להשתתף ביישומן . לא היתה זו הפעם הראשונה שפארדוקס כזה פקד את ירדן ביחסיה עם המערכת הבינערבית ....
אל הספר