מצרים הציע, בפברואר ,1971 מתכונת להסדרחלקי בתעלת סואץ . באותו חודש הציע, בתנאים מסוימים, אפילו "להיכנס להסכם שלום עם ישראל" . ב 1972 היה מקובל להתייחס אל התקווה שכוחהכפייה הערבי יוכל לשמש מנוף להסדר חדצדדי, כאל עניין שנוסה ונכשל . רבים הניחו שאין לו עוד תקומה בעתיד שנראה אז לעין . אל האופציה הצבאית ) שהופעלה, לבסוף, באוקטובר 1973 ( מקובל היה להתייחס בספקנות או בזלזול . מאמצים מדיניים, ללא גיבוי של אופציה כזו, לא נראו כשיטה העשויה לשאת פירות . בתנאים כאלה לא היה המלך חוסיו יכול לשקול ברצינות תכנית פוליטית לשילובהמחדש של הגדה בירדן, במנותק משאלת סיכויי ההסדר עם ישראל . לקראת האפשרות שהסדר כזה יעלה על הפרק, צריך היה להתמודד עם שתי סכנות; האחת שהעולם הערבי יראה את שאלת הגדה המערבית כעניין שבין ישראל הכובשת לבין הפלסטינים, הנושאים בעול הכיבוש, ואש''פ, המבטיח לשחררם מן העול הזה; השנייה שישראל עצמה תראה את השאלה כעניין שבינה לבין אש''פ, תיוואש מסיכויי ההסדר עם ירדן ותכריע, על רקע זה, לטובת היאווזותשלקבע בגדה המערבית, תוך הסדרים מוגבלים אם האוכלוסיה המקומית . בשני המקרים היתה סכנה כ...
אל הספר