ההאשמית . שאלות יסוד אלה נחשבו סגורות במשך קרוב לעשרים שנה . הסיכויים של הניסיון לפתוח אותן מחדש, במחצית הראשונה של שנות השישים, לא היו מבטיחים, כל עוד שלטה ירדן בגדה המערבית . המשטר בעמאן הצליח, אפילו בעיתות המצוקה והבידוד בשנות החמישים, להתמודד בהצלחה עם המאמצים שעשה נאצר לערער על הלגיטימיות של ירדן כ''סוכנת האימפריאליזם והציונות", המסכלת את המאמץ הערבי ל''שחרור פלסטין" . לאחר שחוסין התחזק בארצו פנימה, ומצא בני ברית במערכת הבינערבית, נראה משטרו, בשנות השישים, כמסוגל להתמודד, לפחות באותה מידה של הצלחה, עם האתגר שהציב אש"פ, בגילגולו הראשון, למעמדו של המשטר הזה כמייצג הפלסטינים . האתגר היה, אמנם, מסוג חדש, אך הביטחון העצמי של המשטר היה חזק יותר, והכלים שעמדו לרשותו במאבק נגד אש"פ הוכחו כיעילים למדי . שלטון ישראל בגדה הכניס את יחסי המשטר עם המרכיב הפלסטיני בממלכה ועם התנועה הלאומית הפלסטינית, לשלב חדש . מאז התפנית הדרמטית הזו לא ניתן היה להציג את השאלה בעניין ירדניפנימי, או כניסיון של גורם חיצוני ) אש''פ, כשלעצמו, או בשירות מדינות ערביות אחרות ( לקרוא תיגר על מעמדו של המלך חוםין ועל עצמ...
אל הספר