פרק ב': האופציה של הסדר עם התנועה הלאומית הכלל-ערבית ועם מדינות ערב

עם התגבשותן של המדינות הערביות השונות, ניהלו אלה למעשה מדיניות משל עצמן . מדינות אלה לא היו מוסמכות להגיע לפשרה ולא היו מעוניינות לשלם את המחיר הבין­ערבי המרתיע בגין שבירת הסולידריות הערבית והפקרתם הגלויה של ערביי פלשתינה לידי זרים . גם מיתוס הכוח היהודי הועם . גם התקווה להסדר עם מדינות ערביות נראתה ריאלית, לפחות במבט ראשון . כל משקיף בקי ומנוסה על הזירה הערבית ידע כי ההזדהות של מנהיגי ערב עם הפלסטינים ותביעותיהם היתה, במקרה הטוב, מן השפה ולחוץ . למדינות ערב השונות היו אינטרסים אחרים . בכמה מוקדים ) בעיקר במצרים ( לא היתה בזרם המרכזי של הציבור הפוליטי במשך שנים ארובות זיקה של ממש לעניין הכלל­ערבי או הפלסטיני . מציאות זו איפשרה מגעים ושיחות ואף מידה מסוימת של הבנה עם מנהיגים ערבים . אלא שאלה לא היו מסוגלים להתייצב מאחורי ההבנה שהושגה בפומבי, או לתרגם אותה ליתרונות פוליטיים בעלי ערך של ממש לציונות . ביטוי מובהק לפרדוקס הזה היה בהצטרפותה של מצרים לפלישה ב­ 1948 . בעיני המנהיגות הפוליטית של מצרים באותה עת לא חייב אינטרס מצרי ישיר כלשהו להיכנס לעימות עם ישראל ) ראש הממשלה לשעבר, אםמאעיל צדק...  אל הספר