רק עכשיו מרגיש אני כמה נחוץ לנו מולדת, כמה דרוש לנו ארץ שבה נוכל לשבת במנוחה, בשלווה ובהשקט, כמו שכל עם יושב על אריו . כמה אהובה עלי מולדתי [ . . . ] כל פעם בעומדי להתפלל תפילת שמונה ‑ עשרה, אני מכוון את כל רוחי ואת כל מחשבותיי אליה [ . . . ] ואני רואה אותה לפני עיני : רואה את קו החוף, רואה אני את תל ‑ אביב, את יפו ואת חיפה . ובתוך הארץ אני רואה את ירושלים וסמוך לה את הר הזיתים מתנשא, ועוד אני רואה את הירדן, מהלבנון ועד ים המלח [ . . . ] עמי, אריי, אינם יויאים אף לרגע ממחשבותי . כמה אהוב אילי עמי ישראל וכמה נחמדה היא אריי ארץ ישראל [ . . . ] . הימים נקפו . אביו של משה היליח פעם אחר פעם להאריך את אשרת השהייה בבלגיה, ובאותו זמן הלכה המחברת של בנו משה והתמלאה . אולם התחושה הרעה סירבה להתפוגג . "מרוב ירות אחַי לא ידעתי מה לעשות . מרוב ירות אחי חפיתי גם אני להיות עתה ביניהם ולהיטער יחד עימם ואף למות חפיתי", כתב באחד הימים . וביום אחר : "כבר כמה פעמים שאלתי את עימי אם אזכה עוד בחיי לעמוד על אדמתה הקדושה [ של ארץ ישראל ] ; אם עוד יתנני הקדוש ברוך הוא לעמוד וללכת בה ? הוי, כמה נפשי עורגת אליך ...
אל הספר