47 שבהן, שכן חש שימיו בבית החולים ספורים . . . ושאם האמת מסתתרת כאן, תחת ידו, הרי שאחיזתו אינה איתנה דיה בשביל לשלות אותה מהדממה שבתוכה נקברה במאה דרכים שונות . . . הוא נוכח גם שאויביו מתרבים מיום ליום, לועגים למאמציו, ושהוא חייב - ויהי-מה, בכל מחיר ובמהירות מרבית - להצליח . . . או לצנוח בחזרה, רק עמוק יותר, אל חיק העדר הפסיבי שבקרבו אינו מסוגל לחיות . . . ימים ולילות נקפו, מעוררי חלחלה, בייחוד הלילות . . . בפני מרקוסובסקי שבא לבקר אותו התוודה "שאינו מסוגל עוד לישון, שהצליל הנואש של הפעמון המקדים את הכומר הנושא עמו את לחם הקודש אל הנוטה למות פרע לעולמים את שלוות נפשו . שכל הזוועות להן הוא עד יום-יום, חסר אונים, הופכות את חייו לקשים מנשוא . שאינו יכול להמשיך במצב הנוכחי, כשהכול לוט בערפל וכאשר הדבר היחיד שברור הוא מספר המיתות . " כולם שמעו את צלצול הפעמון הזה . וכבר הגיע הרגע שחשדו גם בו ( ובמה, אחרי הכול, לא חשדו ? ) שהוא מחדיר ביולדות חרדה שמכשירה אותן כקרבן נוח לקדחת הלידה . למשך זמן-מה סולק הפעמון . הכומר ביצע עיקוף כדי להגיע למראשות הנוטות למות . בתוך כך, הברקה אחרת הולידה תקווה קל...
אל הספר