267 1 אחרי המסע שלי בפסיכולוגיה של הכוח, החזירו אותי מחשבותי לסיפור שבפתח הדבר לספר הזה . לפתע הבנתי שמבחינה מהותית הלקחים מהפרקים הקודמים מצוים בסיפור על הבליץ, ועל מה שקרה בלונדון כשנפלו הפצצות . הרשויות הבריטיות חזו שתתפשט בהלה גדולה . ביזה . התפרעויות . אסון מהסוג הזה ודאי ישחרר את הבריון שבתוכנו, ויסית אותנו למלחמת הכול בכול . אבל התברר שהאמת הפוכה . אסונות מוציאים מאיתנו את הטוב ביותר . כאילו הם לוחצים על איזה מתג אתחול קולקטיבי, ואנחנו חוזרים להיות גירסה טובה יותר של עצמנו . הלקח השני מהבליץ הוא שאנחנו בעלי חיים קבוצתיים . תושבי לונדון חשבו שיכולת העמידה שלהם תחת אש היא בריטית במהותה . הם חשבו שיכולת ההתמודדות שלהם דומה לקור הרוח או לחוש ההומור היבש שלהם — פשוט מרכיב נוסף בתרבות הנעלה שלהם . בפרק 10 ראינו שההטיה הקבוצתית הזאת אופיינית לבני האדם . יש לנו נטייה לחשוב במושגים של "הם" ו"אנחנו" . הטרגדיה במלחמה היא שהתכונות הטובות ביותר בטבע האדם — נאמנות, אחווה, ערבות הדדית — משמשות לאדם הגור השראה לאחוז בנשק . אם כי ברגע שאנחנו מגיעים לקו האש, במקרים רבים אנחנו מאבדים את הרהב שלנו ...
אל הספר