כמה חודשים לפני סיום התיכון ישבתי על מיטת הבדיקות במשרדו של האורתופד שלי, בהמתנה שייכנס לערוך את הבדיקה השגרתית שכבר עברתי אינספור פעמים במסגרת המעקב אחר העקמת שלי . העקמומיות בעמוד השדרה ליוותה אותי מלידה, אך לא הפריעה למהלך חיי התקין . ביני לבין הרופא המנתח נוצר קשר קרוב, והייתי להוטה לספר לו על אליפות הכדורעף ועל אוניברסיטת דְיוק . ירדתי מהמיטה בזינוק ברגע שהדלת נפתחה ‑ אך למראה הבעת פניו של הרופא שלי קפאתי במקומי . "שונה, צילומי הרנטגן מראים שהעקמת שלך החמירה . אם לא נעשה משהו, העצמות בעמוד השדרה שלך ינקבו את הריאות . נצטרך לעשות ניתוח . " הייתי המומה . דבריו הכו בי כצליפת שוט . ואז גאה בי נחשול של אימה . השבועות שלפני הניתוח הזדחלו כמו נצח של המתנה בכור המצרף . רדף אותי החיזיון של מוט המתכת הגדול שעומד להינעץ בגבי . תודעתי נתקעה במחשבות על עתיד של אימה וייאוש . כשהתעוררתי אחרי הניתוח התברר שעברתי מכור המצרף לגיהינום עצמו : סבלתי כאבי תופת ובקושי יכולתי לזוז . הבנתי שחיי כפי שהכרתי אותם ‑ והעתיד כפי שחלמתי עליו ‑ נגוזו ואינם . במהלך חודשי השיקום הארוכים התייסרתי במאמץ לחיות בגוף שה...
אל הספר