ש י ח ה | 81 נכון הוא שאלימות פיזית היא בעיקרה נחלתם של גברים, אך מבלי להמעיט כהוא זה מחומרת התופעה והתגברותה בארץ, יש לומר שבמציאות הנפשית אין הבדל בין אלימות לאלימות, וביטוייהן הם סימפטומים של מגפה נפשית . כולנו נגועים, וכדאי שנכיר בכך . לא מגדר זה או אחר, אלא החברה כולה היא בעלת המום : ככלל, הפוטנציאל "הנשי" כביכול של רגישות, חמלה, קשב, חושניות ואהבה אינו משאת נפש ומופת אנושי בישראל העכשוית . אדרבא כל אלה הם אות לחולשה נשית ופוטנציאל ל"פראייריות" . המינים אחוזים זה בזה, וכולנו "פראיירים" של חיים בחברה דורסנית שבה היחסים בין המינים ובין אנשים בכלל נעדרים מידה סבירה של חסד ושל שיתוף . מבחינה זו החברה הישראלית מגלמת עדות קשה על כוחם האדיר של התרבות והחִברוּת . ועם זאת, עצם היכולת לעצב כך תפקידים חברתיים טומנת בחובה גם תקווה : אם אפשר לעצב זהות מגדרית באופן אחד, אפשר כנראה גם באופן אחר . 2000
אל הספר