493 היחסים בין מדרש במכילתא לבין הפיוט "דיינו" בהגדה של פסח הם משלימים זה את זה . דהיינו, המצרים מתחרטים על ששילחו את ישראל אותו ממצרים, ובני ישראל מתחרטים על שיצאו ממצרים . אך עצם העמדת האירוע מנקודות מבט הפוכות של שני הקטבים בקונפליקט, יכולה להיות מקור השראה לדרשן שלנו בעיצוב דרשתו . יש משהו מיוחד מאד בחשבון הנפש שעושים המצרים במדרש . הם מפרקים את סיפור המכות ויציאת מצרים לחלקיו, ומצרים על כך שלא נענו למשה ואהרן לא בשניה ובשלישית וכן הלאה . שאילו נענו, לא לקוכבר במכה הראשונה, ואף אלא מעט, ועכשיו שלא נענו לקו שוב ושוב, מכות קשות יותר ויותר . התובנה הזאת מבוטאת יפה במשל המובא בהמשך המדרש במכילתא : משל למה הדבר דומה, לאחד שאמר לעבדו : צא והבא לי דג מן השוק . יצא והביא לו דג מן השוק מבאיש . ר לו : בגזירהאמ או תאכל הדג, או תלקה מאה מכות, או תתן לי מאה מנה . אמר לו : הריני אוכל . התחיל לאכול, לא הספיק לגמור עד שאמר : הריני לוקה . לקה ששים . לא הספיק לגמור עד שאמר : הריני נותן מאה מנה . נמצא אוכל את הדג ולוקה ונותן מאה מנה . ממונם . וניטלכך נעשה למצרים, לקו ושילחו נחזור אל המדרש הראשון במכי...
אל הספר