206 שמואל ארליך בנוכחותו הפיזית של האובייקט : כיוון שהתחושה היא של אי- היותו ושל אי-היות העצמי, אין זה משנה כלל אם עצמי ואובייקט נוכחים פיזית באותו מקום או לא . מן הראוי להדגיש שוב בהקשר זה, של הימצאות פיזית משותפת, את הפער בין החוויה במישור הפיזי והאובייקטיבי ( עצמי ואובייקט נתפסים כקיימים היות שהם "עושים" ) לבין החוויה במישור ההוויה ( עצמי ואובייקט "הינם" או "אינם" ) . הבדידות כאן היא בבואה של הכישלון או אי-היכולת להיות, במשמעות של "היות-עם" או "היות-יחד" באופנות ההוויה . חוויה זו של בדידות מסוגלת לקבל צורות ביטוי רבות ושונות . המשותף לכולן הוא שגם אם עצמי ואובייקט נמצאים בפועל יחד, האני מרגיש שאיננו חווה או מקבל מאומה מקיום כזה, שכלפי חוץ נראה כקיום בכפיפה אחת . בסופו של דבר משתלטת תחושה של ניכור, בידוד, ואפילו דיסוציאציה, כאילו האדם נתון בבועה או מאחורי קירות זכוכית . הבדידות הנחווית באופנות ההוויה מעידה על כישלון בכינונם וקיומם של יחסי-הוויה . במצב הזה אין אפשרות לפתח געגועים, כיוון שאי אפשר להתגעגע למה שאינו נפרד מעצמך, ונחווה כאתה עצמך . אין מקום לתקווה, ולכן גם לא לייאוש . במקו...
אל הספר