לכתוב בעצמו לאחד המרצים שלו למתמטיקה בעבר, פרופסור הורביץ, והסביר לו כי אף על פי שלא טרח להשתתף ברוב ההרצאות שלו, הוא "מבקש לדעת במלוא הענווה" אם יוכל להתקבל לעבודה כעוזר מחקר שלו . הורביץ, מסיבה זו או אחרת, לא התרשם, ולאיינשטיין לא נמצאה המשרה המבוקשת . הוא המשיך לכתוב מכתבים - "בקרוב כבר אציע את שירותי הנכבדים לכל פיזיקאי מן הים הצפוני ועד לקצה הדרומי של איטליה", הוא כתב למאריץ' - אבל נענה רק בדחיות . הדבר הכאיב לו במיוחד מפני שידע שמשפחתו זקוקה להכנסה נוספת . זמן קצר לפני כן הוא אמר למאיה, "מה שמדכא אותי במיוחד הוא כמובן האסון [ הפיננסי ] של הורינו המסכנים . מעציב אותי עמוקות שאני, אדם בוגר, צריך לעמוד בחיבוק ידיים ואיני מסוגל לעשות כהוא זה כדי לעזור" . ב ‑ ,1901 אחרי פרק זמן שבו שימש מורה בתיכון, ולזמן מה גם מורה פרטי של צעיר אנגלי בשווייץ, חזר איינשטיין לחיות עם הוריו באיטליה . אביו, הרמן, הבחין שבנו מדוכדך וגמר אומר לעזור לו . הוא החליט לכתוב לווילהלם אוֹסְטוַולְד, מגדולי המדענים הגרמנים, והסביר ש"בני, אלברט, בן עשרים ושתיים . . . אומלל ביותר . . . המחשבה שהוא הולך וסוטה מן המסלו...
אל הספר