198 גילית הורויץ לקראת סיומו של הטקסט "מציאות חושית ונפשית", ביון מתאר בדרכו שלו מטופל שסובל מהלוצינוזיס . ההלוצינוזיס המתואר במקרה הנבחר הוא הביטוי התופעתי של המטופל ונגזר מן O-ה שהמטופל הינו, ובא לשרת את הדגמת הפרקטיקה הפסיכואנליטית על פי הפרדיגמה של המציאות-כשלעצמה המתבטאת במציאות- נחווית, נפשית וחושית . 179 משום מדובר במטופל שפחד מאשמה והמיר אותה בעונשים . שפחד מתחושת האשמה ועל מנת להימנע ממנה, חי במצבים של ענישה מתמדת, ענישה שהוא, כמובן, נתן לעצמו, כסוג של המרה : היה "עדיף" לו לחיות בענישה תחת להרגיש אשמה, וכמו כן, נוכל להבין, הוא נטרל את תחושת האשמה בתוכו על ידי מתן עונש לעצמו . את ענישת עצמו השיג באמצעות הלוצינציות, מתאר ביון . הנסיבות היו נוחות דיין לסוג כזה של ענישה, ולאותו הזמן מנעו מן המטופל לייצר אירועים חיצוניים שיש בהם ענישה עבורו . לדוגמה, היה אפשר שיעשה מניפולציה חיצונית בחייו, כגון לבחור בחיים של חזרה בתשובה או חיי סגפנות, כסוג של כפרה על אשמות . אפשר שהיה עושה אקטינג-אאוט בצורת מעשים נוגדי חוק, מה גם שהיו בדבריו הצהרות פוגעניות ואמירות מיניות, וכך מביא על עצמו עונשים ...
אל הספר