ו. החשיבה כממשוּת רוחנית (הטיעון האונטולוגי)

יהדות ואנתרופוסופיה 396 החשיבה" ? האם אין כאן מהלך שבו השקפה מוקדמת על מעמדה האונטולוגי של החשיבה כופה את עצמה על כל דרך ההסבר וההנמקה ? האם המילים "חסד החשיבה" מבטאות באופן מטאפורי את יכולת ההגדרה המיוחדת של החשיבה, או שהוחדרה כבר כאן השקפה מטפיזית ששטיינר נתן לה ביטוי ברור בתוספות שלו לספרו זה, בדבריו על "ישות החשיבה" ( שם, עמ' 47 ) ? המהלך כולו ( שם, עמ' 51 ) דחוק, ולכן אפשר לבססו רק על טיעון מטפיזי, השייך להתנסות חווייתית, שהאדם החושב חי בחסדה של ישות החשיבה . תפיסת החשיבה כממשוּת רוחנית בלתי-תלויה ( טיעון אונטולוגי ) מודגשת בתורת שטיינר באופן מיוחד בתוספות שלו משנת ,1918 שם חרג מהבטחתו הראשונה לעשות צדק רק "עם תחום הרוח הקודם לחדירה אל ההתנסות הרוחנית" ( שם, עמ' 14 ) : מי שמתבונן בחשיבה חי תוך כדי כך באופן בלתי-אמצעי ב תוך ארי ת ישותה של הוויה רוחנית הנושאת את עצמה . אכן ניתן לומר כי מי שרוצה לתפוס את מהותו של הרוחני בהתגלותו המיידית [ = מודגש במקור ] בפני האדם, יכול לעשות זאת בחשיבה המסתמכת על עצמה . [ . . . ] הוא לא יראה בישות, המופיעה בתודעה כחשיבה, העתק דהוי של מציאות 17 כלשהי...  אל הספר