החלק השלישי – פס' כא-כב

235 קינה ד בשתי הקינות הקודמות, בסיומת של הקינה, מובעת תקווה להענשת האויב . בקינה הראשונה ציון מביעה תקווה שהאויב ייענש ( פס' כב ) , ובקינה השלישית היחיד המקונן מביע תקווה דומה . לעומת זאת, בקינה הרביעית אין מדובר בהבעת תקווה, אלא בקביעה של קול נבואי, הצופה לעתיד, שהעונש של אדום קרוב . 56 על פי מה שהסברנו לעיל, על הקולות השונים בקינות, יש לראות את הפסוקים האלה כתגובה של הנבואה לדברי הקינה שנאמרו קודם לכן . גם אם אין מדובר בקול של נבואה, אלא בהמשך דברי המקונן שדיבר בחלק הראשון, בכל זאת יש כאן שינוי לעומת מה שנכתב עד כה במגילה . בפסוקים האחרונים שבקינה הרביעית המקונן כל כך בטוח בעונשו של האויב, שהוא אינו רק מביע תקווה, אלא צופה את עתידו המר . החשיבות של פסוקים אלה במגילה בכללותה עמדה לפני רבי ישמעאל בן נחמן : אמר רב ישמעאל בר נחמן טובה היתה מגילת קינות מארבעים שנה שנתנבא עליהם ירמיה, שבה נטלו ישראל אפוכי ( היינו שטר פירעון של חוב ) על עונתיהם ביום שחרב בית המקדש . הדא הוא דכתיב : "תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך" ( איכה רבה פרשה ד כב, מהד' בובר עמ' 154 ) . ההבדל השני בין הסיומת של קינה ...  אל הספר