פרק שישי תורת הבריאה של ר׳ שניאור זלמן מלאדי

אמת, אמונה וקדושה 218 א התהוות ״יש מאין״ ( א ) לבעיית היחס בין אין-סוף לאורו ראשית דיונו של רש״ז בתהליכי התהוותם של העולמות ובאופני קיומם נעוצה 2 בהבחנה זו, שרש״ז חוזר ומטעימהבהבחנה היסודית בין אין-סוף לאורו . במקומות הרבה, יש משום סייג חשוב להשקפה הפנתאיסטית שחוקרים שונים 3 אין-סוף, הנמשל לשמש או לעצם המאור,ביקשו לייחס לרש״ז ולבית מדרשו . הינו המאציל במהותו ובעצמותו, ואילו אורו אינו אלא שפע אצילותו, הנמשך ממנו כזיו המקור והארתו המתפשטת . אין-סוף מציין את עילומה הגמור של האלהות בבחינתה הטרנסצנדנטית, ואף-על-פי שהוא סיבתה הראשונה של המציאות כולה, אין לומר לגביו כלל, שהוא ״מקור להשפעת החיים והתענוג 4 בעצמותו ובמהותו אין אין-סוף מתלבש בנמצאים ושוכן שבע״ס ובעולמות״ . בקרבם, אלא הוא נעלם מהם וטרנסצנדנטי לגביהם באופן מוחלט, ורק אורו המתפשט הוא-הוא מקור חיותם וקיומם . ״עצמותו ית׳ אינו בגדר השפעה כלל, ולכן פי׳ אור א״ס [ = אין-סוף ] היינו על החיות המאיר ונמשך ממנו 5 שורשה של האימננציה האלוהית בעולמות השונים ית׳ להחיות העולמות״ . הוא, על כן, באור אין-סוף, המהווה פריצה ראשונה מתוך עילומה הגמור של ...  אל הספר