אחרית דבר

[ 100 ] ימותו וייקברו מתחת לימים השוטפים ואולי גם מתחת לשמים . ואני, את סיפורה של זיוה, שסוּפר עד חצות בחדרי, שלפתי ראשון מסיפורי התיעוד וכתבתי אותו . לסיפורה של שוש, ״חובשת קרבית״, הגעתי לאחר חיפושים . במלחמה הייתי גם אני בהראל ומכל התפקידים בהם שותפו הבנות, זכור היה לי שבליווי השיירות היה תפקידן — ייחודי, רב-פנים ויעיל . הן היו, בתוקף הנסיבות, בעת ובעונה אחת — ״סליקריות״, חובשות, קשריות ולוחמות המשיבות אש . חיפשתי, אם כן, נערה מלווה, שהוטלה במערבולת האש לאחריות על החיים — לחבישת הנפגעים ולטלטלת הפחד והאחריות האישית על נשק הסתרים שעל גופה . ובחיפושים אלו הגעתי אל שוש . את שוש הכרתי בראשית הדרך, כשגויסנו ב- 1942 לכיתת הבנות בפלוגה א׳ של הפלמ״ח . במחנה בנגבה, כששברה שוש רגל באימונים על מסלול המכשולים הנועז, נסעתי אתה לתל-אביב, לחדר המיון . כן, כבר אז, בראשית הדרך התגלתה שוש כחזקה, נושאת כאבי תופת ושותקת . ומשנפגשנו, אחרי ארבעים שנה ל״שיח תיעוד״, קלח פרקים-פרקים סיפורה של ״חובשת קרבית״ . על הֶלה שמעתי לראשונה מאיה גוזס, כשסיפרה לי שב״שיח תיעוד״ של פלמ״חאיות לוחמות, השתתפו שלוש ניצולות [ ...  אל הספר