134 שלמה זנד בשנת ,1985 עשור לאחר שעזבתי את אוניברסיטת תל – אביב כסטודנט שבתי אליה להורות בה היסטוריה . הקורסים שהעברתי נסובו על אירופה במאות ה – 19 וה – 20 . בכך חזרתי ללמוד בעצמי נושאים רחבי היקף שחרגו משמעותית מההתמחות הצרה שחייבה תזת הדוקטורט שלי . נהניתי מהשחייה באוקיינוס הידע האין – סופי שנקרא היסטוריה, והייתי אסיר תודה למקצוע שהעניק לי את הפריבילגיה הזו . במהרה נוכחתי לדעת שאם כתיבה מחקרית מחזקת את הנטייה הכללית לאמפיריזם, ההוראה משלימה את התהליך ודוחפת את ההיסטוריון בלית בררה לעבר פוזיטיביזם היסטוריוגרפי הולך ומתעצם . המאמץ הקשה הכרוך בהבניית עבר "שלם" משברי דברים, הון ידע שנאגר במאמץ רב מפירורים, והרצון העז להעביר את הידע הנצבר לאחרים גוררים כמעט בהכרח לשכנוע עצמי עמוק, מודע ושאינו מודע, באמיתותו הבלתי שבירה של ידע זה . כאשר ההיסטוריון מחבר ספר, או נכנס לכיתה כמורה, הוא אמור להכיר היטב את הנרטיב ששחזר, ובנוסף לכך, לשכנע אחרים שהסבריו הם בעלי תוקף ואמינות . ה"אולי", ה"קרוב לוודאי", ה"ייתכן" אמנם ממשיכים להוות חלק מהרטוריקה השגורה שלו, אולם זו לא תהיה טעות לטעון ש"ראליזם פרקטי" ...
אל הספר