יש פגישות שבהן הבן הבכור מציע לה כל מיני פתרונות שהוא דווקא הצליח לממש במשפחה שלו עד שהגיע לקצה גבול היכולת, ולכן בחר להתגרש לא מכבר . הבן הצעיר מתכנס בעצמו ולא מדבר . לפעמים הוא נשבר ומתפרץ בהתקפי שנאה לכולם . ככל שעובר הזמן בטיפול ושום דבר לא משתנה, הם יוצרים מעגל סגור שהם נעים בו שוב ושוב ו"מתחפרים" בו עוד ועוד . המטפלת רואה שהמעגל הולך ומצטמצם ככל שהם חוזרים על אותן מחשבות, על אותם נושאים, על אותן דרכי פעולה ועל אותם ניסיונות היחלצות . מסכי ההתגוננות מפני הייאוש מתעבים וסוגרים עליהם . הם לא יכולים לסבול את נוכחותו של האב ואף לא את המחשבה עליו . הזעם על אמם מתעצם . בהדרגה מפסיקים הבנים לדבר על האב, דמותו נעלמת מהשיחות שביניהם, והם עוברים לנושא אחר, כביכול . כל אחד מהם משוחח עם האם על יחסיו שלו עמה . לעתים הם מדברים ב"אנחנו", לעתים הם רבים ביניהם . ככל שהם משוחחים על טוב הלב שלה, על המסירות שלה, על היותה "אם השנה", המטפלת חושבת לעצמה : הם החליטו על פירוק ועזיבה . באחת הפגישות האחרונות שני הבנים מניחים בפני האם אולטימטום — אם היא נשארת אתו, הם עוזבים אותה ואותו, הם לא יהיו יותר משפחה ...
אל הספר