208 קול הדם | הלל ויס ערב מכל בריה שבעולם . בראשונה קשה היה לי להבין דבריהם . אפילו כשדיברו עמי בלשון הקודש . לפי שהם מרבים במלכים וממעטים כשבאים ומבטאים רוב המלים לא כדרך שאנו מבטאים, ואף קצבן שונה, עד שלא הבחנתי בין לשון הקודש ללשון שהם מדברים ביניהם, שהיא לשון שאין אדם חוץ מהם שומע . עוד לשון אחת היתה לה לגמולה ולאביה . פעמים הרבה מצאתי אותם יושבים בין הערביים, גדי לבן מונח לו על ברכיה של גמולה ועוף השמים מרחף על תלתליו של הזקן, והם מסיחים, פעמים בנחת ופעמים במהירות, פעמים בפנים שוחקות ופעמים בפנים של אימה ואני שומע ואיני מבין מלה, עד שגילתה לי גמולה שלשון בדויה היא שבדו הם לשעשע את לבם . ומיום שנתלשה גמולה ממקומה עקרה מפיה כל אותן הלשונות ואינה מעלה על שפתיה שום זמר חוץ מן הלילות שהלבנה במלואה שהיא עושה את הליכותיה ומלווה אותן בשיר . אף באותו היום שמכרתי אותו טופס של סגולות דיברה באותן הלשונות והנעימה קולה בזמר . ובערב אמרה לי רוצה אני לאכול כוונים . כוונים מיני פתין הן שאופין על גבי גחלים, ועל שם שהגחלים כוות אותן קרויות כוונים . עכשיו אלך ואראה אם אשתי חזרה ( ״עידו ועינם”, עמודים...
אל הספר