ויקטור רובינוב 102 מתחיל להתגבר אצלי הרצון להכניס לזרימת המחשבות את דמותו המשתינה של פרויד, או ליתר דיוק דמותו הרוצה להשתין [ להטיל את מימיו ] של פרויד, שנחשפה אל מול עיניי בהמשך הקריאה המקבילה אתמול בערב, כאשר דרך הדלת הפתוחה של המרפסת, יחד עם משב רוח קרירה, חדרו למטבח חרחורים של משפחת חזירי בר שפילסה את דרכה לאורך הבניין בין השיחים הסבוכים הצומחים למרגלות ההר, אך אני מתקשה לצאת מתחת לכנפו השחורה של המוות, אשר בשל היותו מושג מופשט, אידיאה, יצור החי במרחב דמיוני, רוחני, ראשוני, מעבר לצוק הגשמיות, מאחורי מסך התודעה, מסביב לגוף, בשל היותו כל אלה הוא נמצא בכל מקום ובכל זמן, כאן ועכשיו הוא משפיע, מושך בחוטים, נחווה כגרעין חלול של התרחשות בין‑‑אישית, הרי תחושת העצמי מתפתחת תמיד במקביל לתפיסת המוות, אשר אמורה להצמיח בסובייקט הבנה לגבי מה שמתרחש מחוצה לו . בדיוק מן הסיבה הזאת, ובמסגרת ההקבלה הטוטלית בין החוץ והפנים, שאין אפשרות לברוח ממנה, במרכזה של תחושת העצמי ישנה חוויה של ריקנות, או, אם לדייק, תהום, כי המוות של הסובייקט התרחש ברגע שהוא הפך לכזה, כלומר הפסיק להיות אובייקט . שום דבר לא יכול ...
אל הספר