גם אנחנו היינו ישראלים, אבל כלל לא דיברנו על העניין הזה . אני, אמא וסבתא הפכנו לישראליות בשעת צהריים ביום אוגוסט חם ומעייף במשרד הקטן של משרד העלייה והקליטה שפעל בנתב"ג . נחתנו לפנות בוקר במטוס הבואינג השני באותו הבוקר, כך שנאלצנו להתאזר בסבלנות ולחכות . אחרי כעשר שעות המתנה קיבלנו את תעודות העולה ואת מספרי תעודת הזהות . ניסיתי לשנן את המספר שקיבלתי . מספר תעודת הזהות שלי התחיל בספרה שלוש . ורק מאוחר יותר נודע לי שכל מי שעלה בשנים האלה, קיבל מספר זהות שהתחיל בשלוש . מי שעלה בשנת 1990 קיבל את ה – 306 ו – ,307 וב – 1991 המספר כבר עלה ל – 308 וכך הלאה . לישראלים היו מספרים אחרים, ולא פעם כששאלו אותי מה מספר תעודת הזהות שלי והתחלתי עם הספרה שלוש, שאלו אותי האם יש גם אפס לפני כן, כמו בתעודות הזהות של אלה שנולדו בארץ . להיות "ישראלי" היה מעורר קנאה ונורא בו – זמנית . הישראליות התלבשו בגופיות גזורות בכתף ובטייטס שחורים והרגישו מלכות העולם, בעוד שאנחנו, בנות העשרה שעלינו ממדינה שאיננה עוד, התהלכנו עם חולצות "פירמה", שהסמלים המסחריים של חברות אופנה בינלאומיות כמו "גוצ'י" ו"ארמני" היו רקומים עלי...
אל הספר