8 דוד גדג׳, עופר שיף משמעות הפוכה . בתהליך הדרגתי, שראשיתו בסוף שנות השישים ובשנות השבעים, הייתה השואה ממסמן שלילי למסמן חיובי של הקולקטיב הישראלי . למרות השינוי נשאר השימוש בזיכרון השואה כמסמן וכמגדיר ה'אנחנו' הישראלי, ואף התחזק והתעצם . אולם אם קודם לכן, בשנות החמישים וראשית השישים, סימֵן הזיהוי עם השואה את ה'אחר' שהודר מהתרבות הישראלית היהודית החדשה ולא נתפס כחלק ממנה, כעת סימן הזיהוי עם זיכרון השואה הישראלי הקולקטיבי את ההשתייכות של קבוצה או מגזר לזרם המרכזי בחברה בישראל . הדברים נעשו מורכבים יותר עם התעוררות גל ביקורת בשנות השמונים והתשעים . קבוצות ומגזרים שונים בחברה בישראל מתחו ביקורת חריפה על הנחות יסוד מוקדמות רבות שהגדירו את החברה והתרבות הישראלית החדשה . כחלק ממגמה זו התרבו גילויי הביקורת גם על מקומה המרכזי של תודעת השואה כמסמנת של ה'אנחנו' הישראלי, ובייחוד על גילויים מתעצמים של קרבניות שהפכו את זיכרון השואה לכלי להצדקת הדרה והפליה של קבוצות ומגזרים בתוך החברה הישראלית היהודית, ולאמצעי לדמוניזציה ולדה-לגיטימציה של פלסטינים וקבוצות אחרות של לא-יהודים בתוך ישראל ומחוץ לה . התפ...
אל הספר