יעל, בת 52 ממושב בדרום 87 יום אחד בלי ציצים, אבל מבחינתי להסתובב עם ציצים מזויפים מסיליקון זה לא אני . תפיסת החיים שלי היא "זה מה יש ועם זה ננצח" . זה קרה, וזה בסדר, ואפילו הייתה הקלה גדולה שאני כבר לא צריכה חזיות שיציקו לי וילחצו לי . אגב, חלק מההחלטה שלי לא לעשות שחזור נבע מניסיון של שתי חברות שלי, שעברו את זה קצת לפניי ומבחינתן זה היה גיהינום . אמרתי לעצמי : "מה, לא מספיק מה שאני עוברת עם המחלה שאני צריכה לעבור גם את זה ? " הבעיה היחידה היא שמאתגר יותר למצוא חולצות מתאימות, כי אי-אפשר ללבוש חולצה עם מחשוף . היבט נוסף הוא התייחסות הסביבה לכריתה . מישהו בעבודה, אפילו לא מהמעגל הקרוב שלי, נכנס אליי יום אחד למשרד כדי להגיד לי שאני צריכה לעשות שחזור . הייתי בהלם . מה ? מי אתה שתבוא לדבר איתי על השדיים שלי ? בהתחלה, הרבה אנשים שדיברו איתי לא היו מסתכלים לי בעיניים אלא בחזה השטוח . מהופנטים . לא פעם הייתי צריכה להגיד לאנשים : "עיניים אליי . " היום זה כבר לא מעסיק אותי . שיתרגלו . המפגש השלישי בעניין הזה היה בזוגיות . שם היה לי חשש שוואו, מי תרצה לצאת עם אישה עם חזה כרות ? פחדתי איך נשים יג...
אל הספר