טליה אפלבאום פלד 44 דאגה שנשפכת על ראשה, רוחשת בתוכה, דרוכה תמיד כמו בהמנון הזה של הצופים "היכון תמיד", ואולי זה בעצם "היה נכון תמיד" ? היא היתה בצופים בכלל ? אולי קצת אבל לא יכלה להמשיך . המורה לפסנתר לא הרשתה לה "להשחית זמן" על בילוי כזה, שהרי היתה נגנית מצטיינת . גם הלימודים בתיכון היוקרתי לאומנויות תבעו את שלהם . כבר מלכתחילה הרגישה לא בסדר שהיא הולכת לפעילויות בתנועה, ודווקא די נהנתה . נהנתה עד שהחלה שאלת המקום, ולא הרפתה . מה המקום שלה ? האם אוהבים אותה ? אולי שונאים אותה ? ולמה שישנאו אותה ? והאם היא מרכזית או משנית או מוזרה ? ולמה שתהיה מוזרה ? היא תעשה הכול כדי לא להיות מוזרה . די בכך שכל המשפחה שלה מוזרה וקשה . אין לה זמן לצופים . היא צריכה לעשות דברים שצריך לעשות . לה יש משמעת עצמית . היא לא יכולה פשוט לשחק שעת אפס 45 אחר הצהריים כמו שאר הילדים בשכונה — להיות בתוך הזמן עד שהערב מגיע, נמתח כמו שנמתח בדרך לארוחת הערב . אין לה פנאי ליהנות מארוחת הערב . יש לה מטלות על הראש . זה מה שחשוב . היא חייבת לחזור להתאמן . מה פתאום להתאמן . היא במכונית צ'יטי צ'יטי בנג בנג . איתמר מתאמן . ...
אל הספר