164 טל מלר הסכמתי לזה, אבל התחלתי להרגיש שאני סתם כמו איזה חפץ בבית, כמו איזה ריהוט, כמו הספסל הזה, כמו השולחן הזה . לאחר שהתחוורה לרשא עוצמת הדיכוי בחייה, היא למדה לתת ביטוי מפורש לקולה וכיום היא מספרת : "ואני אישה [ ש ] לא יודעת לסתום פה, התרגלתי כבר להגיד מה שמציק לי, עמדתי מול אח שלי ואבא שלי" . הנאא נאלצה למצוא את קולה לאחר שמשפחת בעלה נהגה בה באלימות והשליכה אותה מהבית כשהייתה הרה . היא חזרה לבית הוריה, ולראשונה סיפרה להם על הכול : "פעם אחרונה שעשו לי את הבלגן, הוצאתי הכול מכל השנים, וממש היה לי קשה" . גיבושו של קול עצמאי והשמעתו תופסים מקום מרכזי בסיפורה של עיישה, גרושה בת שלושים ואם לשניים . עיישה סבלה זמן רב מאלימות מצד בעלה ולבסוף השמיעה את קולה והתלוננה במשטרה . במסגרת יחסי הכוח במערכת הזוגית בחברה הערבית, לא מקובל לפנות למשטרה, ובעלה הרופא התפלא על חריגתה מן המקובל : "כי מה פתאום אני מתלוננת עליו" . בתגובה לפנייתה למשטרה מיהר בעלה לפנות לבית הדין השרעי ואף החל להפיץ עליה שקרים כדי להשמיצה : הוא טען שאני פסיכית, וזה עשה לי סמטוחה בכל הכפר, הייתי המשוגעת של כל הכפר . . . ופשו...
אל הספר