101 זמן פעמים מובן לנו דרך התכוונות מפורשת אל תכלית כזו או אחרת, אבל הקיום הוא לא באמת אחדותי ביסודו, וכולל ספקטרום רחב של תנודות ותהליכים נפשיים וגופניים שאינם בשליטתנו המודעת . ניטשה, עוד לפני הולדת הפסיכואנליזה, מתאר את הסובייקט כקן נמלים רוחש שנמצא מתחת לכותרת 'אני' . בהקשר שלנו, אם אתה נמצא בפגישה עם אדם שנראה לך מוכר, ואתה מנסה להיזכר מאיפה אתה מכיר אותו, פעולת ההיזכרות אכן משרתת את הקיום התכליתי שלך . אבל ייתכן שהממד התכליתי של הזיכרון שלך בכלל יהיה רדום, ודווקא יצוץ איזה תוכן לא צפוי שלא קשור לפגישה שבה אתה נמצא . הזיכרון מופיע דרך תערובת של האקטיבי והפסיבי . אנחנו נמצאים בו מתוך פסיביות פעילה שמתקשרת לממד השוטטות שעליו דיברנו . כשאתה מסתובב בעיר ללא מטרה, הרבה דברים מתגלים . דברים שרואים משם לא רואים מכאן . כך, למשל, אפשר לשאול למה בכלל שכחת את זהותו של האדם שכעת מעורר את סקרנותך ? וזה מוביל אותנו לחשוב על הדינמיקות המעניינות שמתקיימות בין זיכרון ושיכחה . מה המקום של שיכחה בתוך תהליכי הזיכרון שלנו ? מה היחס בין זיכרון ושיכחה ? ירון : תשובה פשוטה היא ששיכחה היא אובדן של היכולת ...
אל הספר