249 לְ'יֵשְׁשְׁשְׁ ! ' / רִגְעִי, / מִקְרִי, / נָדִיר, / מַפְתִּיעַ, / גּוֹאֵל כְּמוֹגּוֹל / כְּמוֹחֶסֶד" . החסד, הערגה, הגאולה והתפילה הם מוטיבים חוזרים . בעצם, הספר רווּי תמונות רליגיוזיות ודבקות דתית . "וֶאֱלֹהִים אַחֵר, הוּנְגָּרִי, רָץ רָחוֹק רָחוֹק בַּמִּגְרָשׁ / שֶׁעַד אֵלָיו, כָּךְהֶאֱמַנּוּ / הִגִּיעַקוֹל הַשּׁוֹפָרוֹת" ( רוני סומק ) ; "וִיסוֹקֶר הַשּׁוֹעֵר פָּרַשׂיָדַיִם כְּמִתְפַּלֵּל לֵאלֹקִים" ( אבי אליאס ) ; "הַשּׁוֹפֵט לוֹחֵשׁוִדּוּי" ( נתן אלתרמן ) ; או "הִיא לְעוֹלָם לֹא תְּבָרֵךְעַל הַכַּדּוּר" ( פרץ-דרור בנאי ) . שמירה על פרופורציות, כידוע, אף פעם לא היתה מתכונותיהם הבולטות של אוהדים . אלא שאם אפשר לאתֵר הומור דק ואירוניה כלשהי בקישור בין כדורגל ובין דת, אין כל אירוניה בתיאורים המרובים של האקסטזה והיגון שהוא מחולל בנפשם של כמה משוררים בילדותם . "תְּנוּעָה לָרְחָבָה / וְאֵיזוֹהַבְקָעָה ! " מספר שיימוס היני האירי על משחק שהשתתף בו בימים רחוקים, ומוסיף : "מִי הָיָה זֶה — אַתָּה / אוֹהַכַּדּוּר שֶׁנָּע כָּךְ / מֵעֵבֶר, גָּבוֹהַּיוֹתֵר / מַפְלִיא לְהַמְרִיא, / חָפְשִׁי וְ...
אל הספר