216 ואין זה דבר של מה בכך . הרברט, כילד וכפרטיזן וכיוצר במחתרת בפולין של הכיבוש הנאצי ושל המשטר הסובייטי בפולין, היה עֵד ממקור ראשון לזוועה ולניווּל ולאיוולת שהטבע האנושי מסוגל להם . דבקותו בגרעין הטוב שבאדם, כפי שהוא בא לידי ביטוי באמנות ובהגות ובחיי הפרט, אינה מובנת מאליה . אין בה תמימות, אלא ביטוי אקטיבי של אמונה, ויותר מזה — של אהבה . אולי לא במקרה עומד בשערו של מבחר זה שיר שנכתב בראשית דרכו של הרברט : "יְעָרוֹת עָלוּבָּאֵשׁ / אֲבָל הֵם / קָלְעוּיָדַיִם עַל צַוָּאר / כְּמוֹזֵרֵי פְּרָחִים / / אֲנָשִׁים נָסוּלַמִּקְלָטִים — / הוּא אָמַר כִּי לְרַעְיָתוֹשֵׂעָר / בּוֹאֶפְשָׁר לְהִסְתַּתֵּר / ( . . . ) כְּשֶׁהָיָה רַע מְאׂד / קָפְצוּאֶל הָעֵינַיִם שֶׁמִּנֶּגֶד / וְסָגְרוּ אוֹתָן חָזָק / / כָּל-כָּךְחָזָק שֶׁלֹּא הִרְגִּישׁוּבָּאֵשׁ / אֲשֶׁר הִגִּיעָה עַד הָרִיסִים / / עַד הַסּוֹף אַמִּיצִים / עַד הַסּוֹף נֶאֱמָנִים / עַד הַסּוֹף דּוֹמִים / כְּמוֹשְׁתֵּי טִפּוֹת / שֶׁנֶּעֶצְרוּבִּקְצֵה הַפָּנִים" . הטון היבש, נטול הרגשנות, של הרברט ; חיבתו לדו-שיח עם פילוסופים מתים ועם יצירות אמנות קלאס...
אל הספר