165 רגשית, אלה חומרים נפיצים מאוד מבחינה ספרותית, במיוחד אם מבקשים להימנע מקורבנוּת, מפרובוקציה או מסובלימציה יתרה . במיטבה, אפפל מצליחה לעקוף את המלכודות האלה ואינה מהססת לחשוף חולשה, נזקקות, עוינות כלפי בני משפחתה וכמיהה אליהם . העוצמה הישירה של כאבה מרטיטה אז : "לֹא בַּיַּעַר / לֹא עַל גְּדַת נָהָר / בַּבַּיִת / בַּחֶדֶר / לְיַד הַשֻּׁלְחָן / לְעֵינֵי אִמִּי / שֶׁתִּקְפָּא / וְלֹא תּוֹצִיא הֶגֶה / כְּשֶׁהוּא יָרִים אֶת הַיָּד / וְיִדְפֹּק לִי אֶגְרוֹף בָּרֹאשׁ" ; "שָׁעוֹן / בֶּגֶד מְעַט / סַבּוֹן לְהָשִׁיב פָּנַי / סְפָרִים / לְזִכָּרוֹן / לְתַדְהֵמָה / לְמוֹרָא חֲדָרִים / לִבְדִידוּת / לְרִיק מַחְלִיא / לְמֶלַח / לְלַחוּת / מֵרְחוֹב / מֵחָצֵר / מִקָּרוֹב / מִזָּר / מִיֵּאוּשׁטוֹרֵף" . רסיסי טראומה וסיוט גודשים אפוא את ספרה- יומנה הרגיש של אפפל, אבל יש בו גם רגעי חסד, ובהם היא מצליחה להסיט את מבטה מכאבה ולהכיר במתנת החיים, במטבח ביתה, למשל, מעל סיר ריבה, או בפארק חורפי בניו יורק, ששם "אִם אָזִיז אֶת גּוּפִי / יִבָּהֵל הַסְּנָאִי / שֶׁמְּכַרְסֵם אֶת הָאֱגוֹז / שֶׁהִתְגַּלְגֵּל עַד אֵ...
אל הספר