162 אובדן — החומרים המזינים את שיריה של סליקטר שכיחים מאוד, נדושים כמעט . הטיפול בהם דורש אפוא זהירות, מצד אחד, ואת הגְברת הקול, מצד אחר . סליקטר, הכותבת פואמות קטנות בפרוזה, נעה במיומנות בין אפשרות זו לזו : אין לטעות בחיוויהָרמי הקול, המדויקים — "חַיּוֹת הַטֶּרֶף שֶׁבַּגּוּף וְחַיּוֹת הַטֶּרֶף שֶׁבָּרֹאשׁ : הַזִּקְנָה דּוֹלֶקֶת אַחֲרֵיכֶן", או "הַנְּעוּרִים, חֲזִירִים, בִּרְשׁוּתָם הַכֹּל וְלֹא כְלוּם" — כשם שאין להפחית בערכם של ספקותיה, של התבוננויותיה המגומגמות, של חרדותיה . כך היא כותבת : "הָאוֹתִיּוֹת נִדְחָסוֹת זוֹאֶל זוֹבְּבֶהָלָה מִפְּנֵי הַחֹשֶׁךְ" ; "אֲבָל שְׁמוֹנָה קָרְאוּלָהּאִמָּא, כְּגוֹזָלִים פָּעֲרוּפִּיּוֹתֵיהֶם וְהָיָה קוֹלָם עָלוּב וְרָחוֹק ( מִמֶּנִּי ) מְאֹד . לְמִי אִכְפַּת . / / ( לִי ) " . חרדה ובקשת מגן מובילות את 'בעוד אלף ימים' . הזמן נע בו בשני ערוצים, מילדוּת לזִקנה ומדורות שהיו לדורות שיהיו, מהיות ילדה להיות אם . ואולם בין תודעה חריפה של כיליון ודאי, ללא שאר ( שוב ושוב סליקטר מנסה לבדוק אם עדיין תקֵף הנוהג לקרוא לצאצאים בשמות הוריהם ) , ובין זיכרונות ילדוּ...
אל הספר